שיחת הסינון: מה באמת נבדק, ומה כדאי לשאול

כשהשיחה מגיעה בזמן לא נוח

שיחות סינון מגיעות לעיתים באמצע משמרת, בתחבורה ציבורית או ברחוב רועש. מותר, ורצוי, לומר: ״אני לא יכול/ה לדבר עכשיו, אפשר שאחזור אליכם בעוד עשר דקות?״ ולחזור בדיוק בזמן. בקשה כזו מקובלת, והיא עדיפה בהרבה על שיחה מקוטעת שבה כל תשובה נשמעת מבולבלת.

כדי להיות מוכנים גם לשיחה מפתיעה, כדאי לשמור בטלפון הערה קצרה עם הפרטים שיעזרו לענות בביטחון, ולהכניס לאנשי הקשר את מספר הלשכה או החברה שאליה הוגשה מועמדות. כך מזהים מי מתקשר, ולא עונים בטון של ״מי זה?״.

ההכנה כולה היא שני משפטים ודף

משפט אחד שאומר מה עושים היום ומה מחפשים. לא סיפור חיים — שתי שורות. ״עובד/ת שנה במחסן בראשון, מחפש/ת משהו קרוב יותר לבית עם משמרות בוקר קבועות״ עושה את העבודה טוב יותר מכל ניסוח מלוטש.

ומשפט שני שמסביר פער אם יש — הפסקה בעבודה, עזיבה מהירה, מעבר תחום. לא להתנצל, לא להאריך. המגייס/ת שאלו כי הם חייבים לשאול, לא כי הם מחפשים להפיל.

ולצד זה דף או פתק בטלפון עם המספרים: מתי בדיוק הסתיימה העבודה במקום הקודם, מתי פג הרישיון, מאיזו שעה זמינים. אלה הדברים שאנשים מגמגמים עליהם ונשמעים לא אמינים בלי סיבה.

אל תגידו את שלושת הדברים האלה

שלושה משפטים שסוגרים שיחה מהר יותר מכל דבר אחר:

״גמיש לגמרי, כל שעה שתגידו״

זה נשמע כמו נכונות ונקרא כחוסר תכנון. מי שאומר שהוא זמין תמיד לרוב מגלה בשבוע השני שלא — וזה בדיוק מה שהמגייס/ת מנסים למנוע. עדיף לומר את האמת ולתת טווח.

״כן, יש לי ניסיון״ כשאין

במחסן ממוחשב, על מלגזה, או במערכת מוקד — זה מתגלה ביום הראשון, ואז אתם גם מחוץ לעבודה וגם שרופים אצל המגייס/ת. ״לא עבדתי על זה, למדתי מערכות מהר״ היא תשובה טובה לגמרי בשוק הזה.

״כמה משלמים?״ כמשפט הראשון

לשאול על שכר זה לגיטימי ונכון — אבל לא כמשפט פתיחה. אפשר לתת לשיחה שתי דקות, ואז לשאול ישירות. בשוק הזה השכר כמעט אף פעם לא במודעה, ולכן השאלה הזו חייבת להישאל בשיחה.

ארבע שאלות ששוות יותר מהמספר

מגייס/ת טובים מצפים לשאלות, ופחות טובים נחשפים על ידן. ארבע ששוות תמיד:

״מה השעות בפועל, ומתי מתפרסם הסידור?״

התשובה הזו מנבאת את איכות החיים במקום יותר מכל דבר אחר. ״לפי הצורך״ היא תשובה, וגם היא אומרת משהו.

״מה השכר לפני תוספות, ומה נחשב שעה נוספת?״

הבסיס בנפרד מהתוספות ומהעמלות. במוקדים במיוחד — המספר הגדול שנאמר בטלפון הוא לרוב ״פוטנציאל״, לא בסיס.

״מי יהיה המנהל/ת הישירים שלי, וכמה אנשים בצוות?״

שאלה שנשמעת תמימה ומגלה הרבה: תחלופה, גודל, ומי בכלל אחראי.

״מה השלב הבא ומתי אשמע?״

סוגר את השיחה בצורה שמאפשרת לעקוב בלי להיראות נודניק. אם אין תאריך — יודעים מה שווה ההבטחה.

אחרי השיחה: שלוש דקות שמשנות

מיד אחריה כדאי לרשום בשלוש שורות מה נאמר: השעות, השכר שהוזכר, השלב הבא ומועדו. אחרי שלוש-ארבע שיחות עם מקומות שונים, ההבדלים נעלמים מהזיכרון, והרישום הוא מה שמאפשר להשוות בין הצעות בהמשך.

אם סוכם שיחזרו עד תאריך מסוים והוא חלף, מותר להתקשר או לשלוח הודעה קצרה באותו יום. הודעה מנומסת של שני משפטים, שמזכירה את התפקיד ואת השיחה, אינה נודניקיות — היא מראה עניין, ולעיתים היא מה שמחזיר את הפנייה לראש הערימה.

מה מותר לשאול אותך — ומה לא

לא כל שאלה שנשאלת בטלפון היא שאלה מותרת. יש עילות שהחוק הישראלי אוסר להפלות בהן, וכשנשאלת שאלה שנוגעת בהן — זה עניין, גם אם השאלה נשמעה ידידותית לגמרי.

כתבנו על זה בנפרד, מהצד של המעסיק, עם החוק עצמו: המדריך על מה מותר ומה אסור לשאול בראיון עבודה. שווה לקרוא אותו לפני השיחה, ולו כדי לזהות.

ובכל זאת, מהניסיון: ברוב המקרים מדובר בשאלה שנשאלה בלי כוונה רעה. מי שמעדיף לא לענות יכול להחזיר את השיחה לתפקיד — ״זה משפיע על משהו במשרה?״ — וזה עובד טוב יותר מעימות.